בצומת ההכרעות הנוכחי, מול אתגר איראני מחריף, דרך הפעולה העדיפה היא לשוב לתבנית של “ניהול הסכסוך” שבמסגרתה ישוקם שיתוף הפעולה הביטחוני ויישמר דפוס הריסון מצד חמאס.
החלטתו של ראש ממשלת ישראל להסמיך את ראש המטה לביטחון לאומי ונציגים ממשרדי הממשלה הרלוונטיים ליטול חלק ב”ועידת החירום” בעקבה אינה מובנת מאליה. לכאורה, היא יוצרת פורום שבו ישראל עלולה להיקלע לבידוד מדיני, נוכח עמדותיו של הממשל האמריקני הנוכחי בסוגיה הפלסטינית. אלא שהדיון הוא על אתגר מיידי ומוסכם – רגיעה בזירה הפלסטינית. תעיד על כך הדרך שבה הוסרה משולחן הדיונים רשימת דרישותיו המופלגות של הצד הפלסטיני. יתרה מזאת, למצרים וירדן, עוד יותר מאשר לארה”ב, יש אינטרס מובנה למניעת הידרדרות לעימות כולל (הן באיו”ש והן בעזה), ולשוב לתבניות של “ניהול הסכסוך” שבמסגרתן ישוקם, ולו חלקית, גם שיתוף הפעולה הביטחוני ויישמר דפוס הריסון מצד חמאס. מטרה זאת הצדיקה את השתתפות ישראל במהלך.
בצומת ההכרעות הנוכחי, מול אתגר איראני מחריף, זו היא דרך הפעולה העדיפה, גם אם מחירה בצידה בהיבטי הבנייה בהתיישבות (בהמשך להבנות שהושגו עם ארה”ב לקראת הדיון במועצת הביטחון, 20 בפברואר), ולמרות הפיתוי לפנות לנתיב של “הכרעה” וריסוק הרשות הפלסטינית. יש צורך לחתור, ככל הניתן, לבסיס הבנות רחב עם ממשל ביידן ואחרים – במערב ובאזור – כאשר סוגיות קיומיות מוטלות בכף.
ועידת עקבה ורקעה
רשמית, ממלכת ירדן היא שזימנה את ועידת החירום (26 בפברואר) בעקבה של דרגי עבודה בכירים מישראל, ירדן, מצרים, הרשות הפלסטינית וארה”ב. זאת, בהמשך למסרי האזהרה הירדניים מפני הידרדרות המצב, שעלו גם בביקור ראש הממשלה בנימין נתניהו בעמאן (24 בינואר). בפועל, זהו מהלך מתואם בהובלה אמריקנית. הוא מתבסס על רעיונות שנבחנו בביקור שר החוץ טוני בלינקן בישראל (30 בינואר), ועל הסכמות ראשוניות שהושגו במגעים בין ישראל לארה”ב (20 בפברואר). מדובר בהבהרות לגבי עתיד הבנייה בהתיישבות, שניתנו במגמה להביא את איחוד האמירויות למשוך את הצעת ההחלטה לגינוי ישראל שהוגשה במועצת הביטחון, ואכן הומרה בסופו של דבר בהודעה שאין לה תוקף אופרטיבי.
נטלו בה חלק, מצד ישראל, ראש המטה לביטחון לאומי צחי הנגבי, ראש השב”כ רונן בר, מנכ”ל משה”ח רונן לוי, ראש האגף המדיני-ביטחוני במשהב”ט דרור שלום, מתאם הפעולות אלוף ע’סאן ע’ליאן ונציגים נוספים. המשלחת הפלסטינית, שעצם השתתפותה בוועידה עוררה זעם רב מצד חמאס ותגובות קשות גם בשורות גורמי שטח של פת”ח, כללה את מזכיר הוועד הפועל של אש”פ חסיין אלשיח’ – בן שיח ותיק של גורמים ישראליים – ראש שירותי הביטחון מאג’ד פרג’ ויועצו של אבו מאזן למדיניות חוץ מאג’די ח’אלדי. את מצרים ייצג ראש המודיעין הכללי (האחראי בין היתר לניהול המגעים מול עזה) עבאס כאמל, את המארחים – מקבילו, ראש ה-GID לוט. גנרל אחמד חוסני, לצד שר החוץ אימן אל-צפדי. משלחת ארה”ב כללה את יועץ הנשיא לענייני המזה”ת ברט מק’גורק, ראשת חטיבת המזה”ת במשרד החוץ ברברה ליף, והשליח לענייני ישראל והפלסטינים האדי עמר.
הצד הפלסטיני העלה בפתח הדיונים רשימת דרישות ארוכה הנוגעת הן לשינויים דרמטיים בהסדרי הביטחון – כולל הפסקת הכניסה לערים (על רקע האירועים האחרונים בג’נין ובשכם) – והן לסוגיות השייכות לתחום הסדרי הקבע, ובכלל זה מעמד ירושלים. אלא ששאר המשתתפים הבהירו כי אין תוחלת לדיון ברשימה זו בנסיבות הנוכחיות, ועדיף להתמקד בהיבטים מעשיים ובאמצעים לבלימת ההידרדרות המואצת בשטח.
על פי הודעת הסיכום הרשמית המשותפת (Aqaba Joint Communique) שהופצה על ידי משרד החוץ האמריקני סוכמו בדיוני הוועידה שמונה סעיפים, שאופן יישומם ייבחן במפגש המשך המתוכנן במהלך מרס בשרם אל-שיח’:
- שני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, אישרו את מחויבותם לכל ההסכמים הקיימים ביניהם, ולחתירה לשלום צודק ובר-קיימא. הם שבו ונתנו ביטוי לצורך להתחייב להרגעה ((de-escalation בשטח ולמניעת אלימות נוספת. יצוין כי זה אזכור פורמלי ראשון של מחויבות ממשלת ישראל החדשה למערכת ההסכמית הקיימת.
- כל חמש המשתתפות מכירות בחשיבות הסטטוס קוו במקומות הקדושים בירושלים – באמירה ובמעשה – ומדגישות את התפקיד המיוחד של ירדן (הצד הירדני שילב בטקסט את המונח “אחריות”, custodianship, החורגת מלשון הסכם השלום, אך ישראל עמדה על נוסח עמום יותר, “תפקיד מיוחד”, ולבסוף הופיעו הגרסאות זו לצד זו).
- ישראל והרש”פ הביעו נכונות לחדול מצעדים חד-צדדיים למשך שלושה עד שישה חודשים, כולל מחויבות ישראלית לחדול מדיון ביישובים חדשים למשך 4 חודשים ומאישור של מאחזים קיימים למשך 6 חודשים. נראה כי בכך התחדדו המסרים שהועברו לארה”ב עוד קודם לכן, בזיקה לדיון במועצת הביטחון. אלא שלאור תגובות חריפות במערכת הפוליטית הבהיר רוה”מ כי אין מדובר בהחלטות שכבר התקבלו, ולכן גם אין להתייחס לכך כאל “הקפאת בנייה”.
- כל המשתתפות הסכימו על פגישת המשך בשארם א-שייח’ במרס 2023.
- המשתתפות גם הסכימו שיש צורך בצעדים בוני אמון ובהידברות ישירה, ושני הצדדים – הישראלי והפלסטיני – הביעו נכונות לעבוד מתוך רצון טוב כדי לממש את אחריותם.
- ירדן, מצרים וארה”ב [כקבוצה שתמשיך ללוות את המהלכים] רואות בהבנות שהושגו התקדמות חשובה לקראת כינון מחדש והעמקה של היחסים בין הצדדים, ומחויבות להמשיך ולסייע ביצירת התנאים לכך ((assisting and facilitating.
- כל המשתתפות ציינו את חשיבות המפגש, הראשון מסוגו זה שנים [התייחסות לכך שמאז 2014 לא היו בפועל שיחות מדיניות בין ישראל לפלסטינים]. הן מסכימות להמשיך ולפעול באותה מתכונת, לקיים את המומנטום ולהרחיב הסכם זה לכדי תהליך מדיני רחב שיוביל לשלום צודק ובר-קיימא.
- המשתתפות הודו לירדן על ארגון המפגש ואירוחו ועל מאמציה להבטיח כי יניב תוצאות חיוביות; למצרים על תרומתה הפעילה; ולארה”ב על תפקידה בהשגת ההבנות שהובילו להסכם זה [רמז למגעים עם ישראל בשאלת הבנייה], תוך הדגשת תפקידה שאין לו תחליף (indispensable) במניעת הידרדרות ובמציאת אופקים לשלום.
נקודות התורפה של מסלול עקבה, והחלופות: “הכרעה” מול הרש”פ, עימות בעזה?
שלא במפתיע התעוררו בישראל התנגדויות להסכם ולמהלכי ההמשך שהוא מתווה, חלקן מנוסחות בלשון בוטה (“מה שקרה בירדן יישאר בירדן”). זאת, הן מטעמים של נוהל ויחסים פוליטיים – שכן התכנים שסוכמו לא עברו אישור בקבינט – והן בהיבטי מהות:
- יש עוררין על כך שהרשות הפלסטינית מסוגלת להוות שותפה למהלכים מדיניים, לנוכח עמדות היסוד שלה ויחסה הדו-ערכי לטרור. התחייבויותיה במסגרת הטקסט המוסכם עמומות מאוד. הפיגועים שבאו במהלך המפגש ובעקבותיו, וגבו את חייהם של שלושה ישראלים צעירים, המחישו את אוזלת ידה וחוסר הרלוונטיות שלה במאבק בטרור (יש גם יסוד להניח שלחמאס אכן היה אינטרס מובהק להמחיש זאת, ולהשתמש בהתגברות הפיגועים כדי להוקיע את השתתפות הרש”פ כבגידה).
- נכונות ישראל ליטול חלק במהלך שבו ארה”ב, מצרים וירדן ממלאות תפקיד מארגן, תוך תיאום ביניהן, טומן בחובו פוטנציאל לבידוד מדיני בסוגיות היסוד של הסדר הקבע, שלגביהן עמדתו של ממשל ביידן ידועה – תמיכה בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 1967. זו גם הסיבה שממשלת ישראל הקודמת נמנעה מלהיענות ליוזמות אמריקניות דומות בשנים האחרונות.
מנגד, אין מנוס גם מן הקביעה כי המציאות שנוצרה מאז ראשית 2023 הציבה את ישראל בנקודת הכרעה בין השתלבות במהלך האמריקני/אזורי, על אף חולשותיו ואף סכנותיו, לבין הידרדרות מהירה (בעיצומו של משבר מבית) לעבר עימות רחב היקף, שיש יסוד להעריך כי יסתיים בקריסה מלאה של הרש”פ. יש מי שיגדירו תוצאה זו כ”הכרעה” או כ”ניצחון” ישראלי במאבק, וכחלופה עדיפה על פני המצב הנוכחי, שבו שיתוף הפעולה הביטחוני הוא מינימלי והרש”פ משלמת למבצעי טרור ובני משפחותיהם. אולם השלכותיו בעיתוי הנוכחי – בדגש על רתימת צה”ל למשימה מתמשכת ומדממת של אכיפת הסמכות הישראלית באזורים צפופי אוכלוסין, לצד קשיים מדיניים מן המעלה הראשונה ופוטנציאל לקרע עם ארה”ב – הן חמורות.
יתרה מזאת, נסיגה מן המערכת ההסדרית הקיימת תעצים את עמדת הכוח של חמאס (ושל איראן וגרורותיה, כמו הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני), ובנסיבות של החרפה בעימותים באיו”ש היא יכולה להוביל גם להתלקחות מחודשת בדרום, כאשר הגיבוי שממנו נהנתה ישראל בזירה האזורית והבינלאומית בסבבים קודמים מוטל בספק.
שיבה ל”ניהול הסכסוך” אל מול האתגר האיראני
החלטה ברמה הלאומית העליונה להפנות עורף ל”חוכמה המקובלת” (לשמר את האופציה להקמת שתי מדינות) ובמקום זאת לפעול אקטיבית לקעקוע הרש”פ או להשלים פאסיבית עם קריסתה, איננה מחוץ לגדר האפשר, אך רק בנסיבות שבהן ישראל נהנית מגיבוי מדיני רחב, ופנויה – בסדר העדיפויות האסטרטגי – להתמודדות עם השלכותיה של הכרעה היסטורית מסוג זה (שיש בממשלה הנוכחית מי שדוגלים בה).
לא זו המציאות שבה ישראל נמצאת כעת. הצורך הקובע – נוכח המשך התנופה במיזם ההעשרה של איראן – הוא הצורך להיערך להפעלת כוח כדי לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית. ראש הממשלה, כבר בראשית דרכו, ציין את המחויבות למנוע מאיראן להגיע לנשק גרעיני כיעד הראשון במעלה של ממשלתו. כאשר גוברת בארה”ב ובמערב ההכרה שתוכנית הגרעין צוברת תאוצה (נוכח הסימנים לקיום העשרה לרמה של 84%, קרוב מאוד לנדרש לנשק), האינטרס הישראלי העליון הוא להדק את הדו-שיח ואת שיתוף הפעולה הביטחוני ואף המבצעי, כפי שהשתקף בתרגיל “אלוני בזלת 23” בסוף ינואר.
כל זה מוביל להתמקדות מחודשת בתפיסה של “ניהול הסכסוך” – conflict management – ולכן להמשך הדו-שיח ב”אפיק עקבה”, על אף הקושי. יש מקום לזיהוי CBM (צעדים בוני אמון) אפשריים, ואף נכונות, בגבולות האפשר, לשלם מחיר מסוים בכל הנוגע ללוחות הזמנים לבנייה בהתיישבות, מבלי לוותר על עמדות עקרוניות. הדבר אומנם יזין מחלוקות מבית, אך האלטרנטיבות גרועות עוד יותר.
בתוך כך, שיקום קשרי העבודה האפקטיביים עם אותם גורמים פלסטיניים שנטלו חלק בוועידה – בדגש על מאג’ד פרג’ ומנגנוני הביטחון – יכול לסייע (שוב, בגיבוי אמריקני) גם ביצירת מנופי השפעה לקראת מאבק הירושה ברשות הפלסטינית, העומד בפתח, ולישראל – אף שאין לאל ידה לקבוע מי ינצח בו – יש עניין מובהק בתוצאותיו.
בה בעת, ישראל צריכה לעמוד – במסגרת ההידברות, ובדו-שיח הדו-צדדי המקביל עם ארה”ב ברמה האסטרטגית – על כמה עמדות יסוד:
- מהלך אמריקני לפתיחה מחדש של קונסוליה בירושלים יהיה, מבחינתה של ישראל, היפוכו המובהק של רעיון “הצעדים לבניית אמון”: הוא יזין ציפיות סרק פלסטיניות, ישתלב ברשימת הציפיות המופרכת שהוגשה (ונהדפה) בראשית הדיונים בעקבה – שכללה כמה סעיפים הנוגעים לאחיזה הפלסטינית בירושלים – ויקעקע את הסיכויים להתקדמות בסוגיות מעשיות.
- באותה רוח, חשוב לעמוד על כך שישראל שומרת על זכותה להמשיך לפעול נגד גורמי טרור, על בסיס מידע מודיעיני, גם בשטחי A, לפחות כל עוד לא הסתמן שינוי משמעותי בדפוסי הפעולה של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, בדגש על צפון השומרון.
- תפקידה החיובי של ירדן חשוב כשלעצמו, וכך גם האינטרס המשותף בשימור הסטטוס קוו בירושלים, אך יש יסוד להציב גם דרישה לגיטימית, “ברוח עקבה”, לשינוי בסגנון המתלהם של השיח הציבורי הירדני נגד ישראל.
מעל לכול, תכליתה של ההידברות האסטרטגית עם ארה”ב חייבת להישאר ממוקדת, באורח חד-משמעי, בהידוק התיאום מול האתגר האיראני המחמיר והולך, תוך הקפדה על כך שיישמר גם חופש הפעולה של ישראל (שיש בו תועלת גם לארה”ב בכך שהוא ממקד את תשומת הלב במערב בצורך הדוחק לבלום את האיראנים).
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Panthermedia
- בניית אתרים